התבטאות עו"ד במכתב ששלח הינה לגיטימית ואינה מהווה לשון הרע

מר דב שיף, בנו ויורשו של המנוח, חיים שיף ז"ל (להלן - התובע) הגיש נגד עו"ד רפאל שחם, יועצה המשפטי של החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (להלן - עו"ד שחם) תביעה על סך 50,000 ש"ח, בגין הוצאת לשון הרע. לטענת התובע, התבטאות עו"ד שחם במכתב ששלח לתובע ולשני גורמים נוספים היתה התבטאות בלתי לגיטימית ומיותרת, שהשפילה את התובע והוציאה דיבתו רעה.

בשנת 2001 מונה ב"כ התובע למנהל עזבונו של המנוח, אבי התובע. במסגרת ניהול העיזבון טיפל ב"כ התובע בהסכם פיתוח למגרש 26 בחוף הצפוני של אילת - לבניית בית מלון, הסכם עליו חתם המנוח עוד בשנות ה- 80. בחייו של המנוח לא הוצא ההסכם מן הכוח אל הפועל, בין היתר, בשל הקפאת הבנייה הציבורית באותן השנים. במהלך השנים התנהל משא ומתן בין התובע כיורשו של המנוח לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) ולבין החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (להלן - החברה), כדי להשיב את הכספים שהשקיע המנוח כהכנה להקמת בית המלון על פי ההסכם, השבה לה נעתר המינהל אך החברה סירבה. בעקבות הסכמה שהושגה בין החברה לתובע, שהתובע יופיע יחד עם ב"כ בפני חברי מליאת הדירקטוריון של החברה כך, שתעלה לו "זכות הטיעון" ברמת החברה וינסו ליישב את מחלוקת השבת הכספים מחוץ לכותלי בית המשפט, ביקש התובע לבדוק אפשרות של פגישה אישית עם מי מחברי הדירקטוריון קודם לישיבה האמורה ולהעביר להם חומר רלוונטי. ב"כ התובע פנה ליו"ר הדירקטוריון, במכתב מיום 18.06.02 בו תיאר את השתלשלות העניינים ואת בקשותיו. ביום 19.06.02, השיב עו"ד שחם למכתב, שהעתקיו נשלחו לחברה, למבקר המדינה ולמנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, בו הוא מגיב על המכתב מטעם התובע.

התובע טוען, כי פרסום מכתבו של עו"ד שחם הוציא דיבתו רעה ופגע בו כאמור ב חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). ביטויי עו"ד שחם במכתבו, כגון: "הן אתה והן מרשך פועלים בשיטות שמזכירות מקומות בהן לחצים ואיומים אישיים מחליפים דרכי פעולה המקובלות במדינת חוק" ו- "...הטלת דופי, חלוקת ציונים, איומים מוסווים ולא מוסווים, התממות והצבת אולטימטומים, שננקטת על ידך וע"י מרשך..." (להלן - המכתב), מעלים לטענת התובע פגיעה בשמו הטוב ובמעמדו ועיוות המציאות בפרסום האמור לתפוצה גדולה מעבר לנדרש.

עו"ד שחם טוען, כי העלה על הכתב את התנהגותו הבריונית, המאיימת ושלוחת הרסן של התובע וכי אין בדברים אלו משום הוצאת לשון הרע על התובע אלא כדי תיאור וביקורת לגיטימיים על פעולותיו והתנהגותו הנפסדת של התובע במסגרת זכותו הבסיסית לחופש הביטוי. הבנתו הסובייקטיבית של התובע את הדברים שנכתבו כאילו הם מוציאים שמו לרעה, אינה עומדת במבחן האובייקטיבי הנדרש להטלת חיוב על פי חוק איסור לשון הרע כך, שהאדם הסביר לא היה רואה באמור את השפלתו הנטענת של התובע ועו"ד שחם אף שלח ביום 23.06.02 מכתב לתובע בו הוא מבהיר, כי אין ולא היתה לו כוונה לפגוע בתובע או בעורך דינו באופן אישי אלא לתאר את התנהגות התובע ודבריו כפי שאירעו והכל לצורך שמירת ענייניה הלגיטימיים של החברה.

עוד טוען עו"ד שחם, כי מחובתו כב"כ החברה הייתה להתריע על התנהגות פסולה בניסיון למנוע הכשלת פעילותם התקינה של חברי הדירקטוריון טרם שנתכנסו, המכתב נשלח לאותם מכותבים להם בחר התובע עצמו לפנות עוד קודם לכן כדי להשיג את המטרות הפסולות כאמור, כך, שהפרסום האמור מותר היה ואף נדרש. כמו כן עומדת לנתבע הגנת "אמת בפרסום", הגנת "תום הלב" והגנת "העניין הציבורי", שעה שביקש למנוע התנהגות פסולה של ניסיון התובע ליצור קשר אישי אסור עם חברי הדירקטוריון קודם לישיבת הדירקטוריון, דבר שעלה אף מטענות התובע עצמו וכן שעסקינן בחברה לפיתוח חוף אילת, שהיא חברה ציבורית ויש לציבור עניין בניהולה התקין.

דיון

אין חולק, כי בין התובע לבין החברה ובעלי תפקיד בחברה התנהלה מערכת יחסים טעונה, שביסודה משא ומתן על החזר כספים רבים שהשקיע המנוח, אבי התובע, בהסתמך על הסכם שנחתם עימו לבניית בית מלון באילת. אין גם חולק על נוסח המכתב שנשלח לתובע והעתקיו כאמור.

השאלה הראשונה בה יש לדון היא, האם יש בתוכן המכתב משום הוצאת דיבתו של התובע ומשום לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע.

לטענת התובע, הפעלת "מבחן האדם הסביר" באשר למשמעות הביטוי המייחס לו " שיטות שמזכירות מקומות בהם לחצים ואיומים אישיים מחליפים דרכי פעולה המקובלות במדינות חוק" מעלה, כי לתובע מיוחסות דרכי פעולה עברייניות פסולות ולכוונתו הסובייקטיבית של עו"ד שחם אין כל משקל באופן בדיקת הוצאת דיבתו של התובע.

לטענת עו"ד שחם, דבריו אינם עולים כדי "לשון הרע" כהגדרתו בחוק ובאיזון הנדרש למול זכותו ל"חופש הביטוי" כשכל זה נבחן במבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר". עו"ד שחם מוסיף טוען, כי במכתבו האמור, קמה אך ביקורת חמורה על מעשי התובע בשל רצונו וכוונתו להיפגש עם חברי הדירקטוריון באופן אישי טרם כינוס הישיבה עימם, מגמה פסולה ואסורה. הביקורת, שהועלתה על הכתב, נועדה למנוע מעשים אלו אך אינה עולה כדי פרסום לשון הרע, מקום שהמכתב נשא ביקורת גרידא ונמען אל אותם המכותבים אליהם נשלח לראשונה מכתבו של התובע ולעניין זה יש לתת משקל.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלהלן:

 "          לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

                 בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד''.

המבחן להתקיימות "לשון הרע" כפי שהוגדר לעיל, הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. כך נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740:

"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע. אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום"